פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ד׳:י״ב

12 1043 ולא "חביב עליך כשלך". וכן הוא בשנויי הנוסחאות הנדפס בשולי המשניות. וכן גרסו רש"י המאירי ורבינו יונה כאן. ועיין בתויו"ט. ולמעלה פ"ב מ"י אמרו "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", ויובא בהמשך.

13 1044 מה שמבאר ששאלה זו היא "כל שכן", כי הפער בין תלמיד לחבר אינו כל כך גדול כפער שבין חבר לרב וק"ו בין רב להקב"ה. והרי יש "תלמיד חבר" ב"ב קנח:, אך לא מצאנו "רב חבר". טלהלן הערה 1073 נתבאר שהתלמיד לא גרע מחבר.

14 1045 ומדוע הגבילו במשנה את כבוד התלמיד שיהיה ככבוד חברך, ולא אמרו "יהיה כבוד תלמידך כמורא שמים". נמצא ששאל על המשנה שלש שאלות; א מה הטעם שכבוד תלמידך יהיה ככבוד חברך ראה התשובה להלן הערה 1053. ב מה הטעם שיהיה כבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים ראה התשובה מלאחר ציון 1053 ואילך. ג אם כבוד התלמיד ככבוד החבר, וכבוד החבר כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים, נמצא שכבוד חברך כמורא שמים ראה התשובה מציון 1062 ואילך.

15 1046 פירוש - החבור בין שנים נעשה כאשר יש בכך הטבה ותועלת אליהם, כי תועלת הדדית מביאה לחבור הדדי, כי קבלה יוצרת חבור. וכן מבואר למעלה פ"א מ"א קלו., שכתב: "הקבלה זה מזה, יש לאחד חבור וקשור אל האחד, כי זהו ענין הקבלה שבאה מזה לזה". וכן כתב בנתיב הצדקה פ"ו א, קפא., בביאור מצות הלואה שנוהגת אף לעשיר ב"מ עא., וז"ל: "דבר זה כי ישראל הם עם אחד לגמרי, עד שנקראים 'אחים', ואי אפשר שיהיו אחד אם לא שזה מקבל מזה, וזה מקבל מזה, ובזה הם אחד לגמרי". ועוד אודות שהקבלה יוצרת דביקות בין המקבל והנותן, ראה רש"י דברים כט, ג "ולא נתן ה' לכם לב לדעת - להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו" הובא למעלה פ"א הערה 189, וראה שם הערה 82. וראה גו"א במדבר פכ"ג הערה 7, נצח ישראל פל"ג הערה 43, ולמעלה פ"ב הערה 1709, ופ"ג הערה 1630. וראה בסמוך הערה 1048.

16 1047 לשונו בגו"א שמות פי"ז אות ב: "כי התלמיד מצטרף אל הרב, שהוא תלמידו, כי אין רב בלא תלמיד" ראה להלן הערה 1073. וכן אמרו חכמים תענית ז. "מתלמידי יותר מכולם". והרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ה הי"ג כתב: "התלמידים מוסיפין חכמת הרב, ומרחיבין לבו. אמרו חכמים תענית ז. 'הרבה חכמה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם'. וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב, עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה". ולהלן פ"ו מ"ז אמרו שהקנין הי"א בתורה הוא "בפלפול התלמידים", וכתב שם לבאר: "הוא מחכים את רבו. ובפ"ק דתענית ז., אמר רב נחמן בר יצחק, למה נמשלו דברי תורה לעץ... מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף דברי תורה, הקטנים מחדדין את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא, הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר, ומתלמידי יותר מכולם, עד כאן. והטעם הוא מבואר מאד, כי הדבר דומה לעץ, שאין מקבל האור. וכן הת"ח גדול, מפני שהשגתו גדולה מאד, לכך אין מתחיל לשאול ולפלפל בחכמה, לפי גודל השגתו ופשיטות שכלו, אין בו פלפול, דהיינו השאלה. וצריך אל כל פלפול שאלה, לאפוקי הגדולים אין בהם השאלה, ולפיכך אמר שהקטנים מחדדים את הגדולים, מפני שהם שואלים ביותר, ואז צריך החכם להשיב. ומדמה זה לעץ קטן שהוא מדליק את הגדול, שהאש נאחז ביותר בקטן, וכך הוא הקטן הוא התחלת השאלה והפלפול, ולכך אמר 'בפלפול התלמידים', שעיקר הפלפול מן התלמידים. ולפיכך 'אמר הרבה תורה למדתי מרבותי', מפני שהם מסרו לי החכמה. 'ומחבירי יותר מהם', מפני שהם שואלים זה את זה, ועומדים על עיקר החכמה. 'ומתלמידי יותר מכולם', כי הם מפלפלים ומחדדים יותר בשאלה, ודבר זה מבואר". וכן למעלה פ"א מ"א קמ: כתב: "אמר 'העמידו תלמידים הרבה', שעל ידי רבוי התלמידים תתברר התורה". וראה שם הערה 219, ולמעלה בפרק זה הערה 528.

17 1048 כתב להדיא "מקבל תועלת", ולא "יש לו תועלת", וזה מורה באצבע שהקבלה היא זו היוצרת את החבור, וכמבואר למעלה הערה 1046.

18 1049 בכת"י כאן הוסיף: "אף על גב כי זה רב וזה תלמיד, מכל מקום יש להם חבור ביחד. וכיון שיש להם חבור ביחד, על זה אמר 'יהיה כבוד תלמידך חביב עליך כשלך כחברך".

19 1050 למעלה פ"א מ"א קיח:, שכתב: "כי הרב שלימד תורה לתלמיד, יש לרב צירוף אל התלמיד, והתלמיד אל הרב, כי נקרא רב אליו, וזה נקרא תלמידו, עד כי יש להם צירוף ביחד. ודבר זה בכל רב ותלמיד בעולם, אף אם לא יהיה מיוחד אליו, על כל פנים הרב והתלמיד יש להם צירוף, במה שזה מלמד וזה מקבל. ולכך לא אמר 'משה קבל תורה מפי הקב"ה' אלא "משה קבל תורה מסיני", כי זה היה משמע שיש כאן צירוף הרב והתלמיד ביחד, ואין זה כבוד כלפי מעלה". ובנתיב התורה ס"פ ג א, טו: כתב: "כי התלמיד והרב יש להם חבור וצירוף יחד". ושם פ"ח א, לז: כתב: "כי בארנו בפרק משה קיבל כי התלמיד והרב יש להם חבור וצירוף ביחד ביותר, ואין לך חבור כמו תלמיד והרב. ואם ילמד תורה מתלמיד חכם שאינו הגון, יהיה לו חבור וצירוף אל רשע, ודבר זה מדה פחותה, שהרי אמרו למעלה פ"א מ"ז 'אל תתחבר לרשע'" הובא למעלה פ"א הערה 81. וראה להלן הערה 1073.

20 1051 כמו שנאמר עמוס ג, ג "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו". ובלשון חכמים ב"ק צב: "לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו". ובתפארת ישראל פנ"ז תתצב. כתב: "כל דבר שיוצא זה מזה, הנה הם מצטרפים מתיחסים זה לזה. שאין המלאך שהוא נבדל לגמרי, יוצא מן החומר, מפני שאין לו הצטרפות והתיחסות אליו" הובא למעלה פ"ג הערה 1902. ובגבורות ה' פ"ד לא: כתב: "ישראל ומצרים, אף על גב שהם הפכים, כי ישראל הצורה הנבדלת, ומצריים הם החומר, מכל מקום שייך יחוס ביניהם, כי החומר והצורה משלימים מציאות אחד, ודבר זה התיחסות בודאי... ואם לא היה זה שיש למצרים קצת התיחסות, לא היה אפשר שישראל יהיו גרים בארץ מצרים, אחר שלא היה כלל התיחסות ביניהם, לא יתכן שיהיו ישראל גרים ביניהם". ולהלן במשנה יז כתב: "כי התבאר בראיות ברורות כי הפעולה יש לה התיחסות אל הפועל. כמו שתראה בדברים הטבעיים שיש לפעולה התיחסות אל הפועל, כי הפועל שהוא חם מוליד חמימות, ופועל שהוא קר מוליד קרירות, וכל אחד מוליד בדומה לו וכיוצא בו". ובנתיב התורה פ"ד א, כא. כתב כן גם לאידך גיסא, וז"ל: "כי אשר הוא דומה ומתיחס אל הדבר, ראוי שיהיו ביחד" הובא למעלה הערה 603, ולהלן הערות 1145, 1370. והנה מצינו בעשרת הדברות שחמש הדברות הראשונות הן מצות בין אדם למקום, וחמש הדברות השניות הן מצות בין אדם לחברו רמב"ן שמות כ, יג, ותפארת ישראל פל"ו תקכז., ומקום המפגש של הדברות הוא בדבור החמישי כבוד אב שמות כ, יב, ובדיבור הששי "לא תרצח" שמות כ, יג, הרי אע"פ שהדבור החמישי הוא סוף המצות בין אדם למקום, מ"מ יש בו בחינה בולטת של בין אדם לחבירו ראה במנחת חינוך מצוה לג שנסתפק בכבוד אב אם הוא מצוה בן אדם למקום או מצוה בן אדם לחבירו, שמע מינה דאית בהו תרתי. ומאידך, אע"פ שהדבור הששי הוא הראשון למצות שבין אדם לחבירו, בולטת בו המגמה של בין אדם למקום, וכפי שנאמר בתורה שאיסור רציחה הוא משום "כי בצלם אלקים עשה את האדם" בראשית ט, ו. הרי שכאשר שני דברים מצטרפים זה לזה, נראה כיצד יש התייחסות ושוין ביניהם.

21 1052 עדיין יש להבין, כי הואיל ובין התלמיד והרב "מצד מה יש כאן צירוף והתחברות, כי הם מתחברים בענין הלמוד", ואילו עם חבירו "יש לו שווי וצירוף אליו לגמרי", מדוע ש"יהיה נחשב בעיני הרב הצירוף הזה שווי גמור, עד שיהיה נחשב לו כבודו ככבוד חבירו", הרי סוף סוף יש הבדל גדול בין החבור המוגבל של תלמיד ורב, לחבור הגמור שיש בין חברים. והרי אף המהר"ל הרגיש בהבדל זה, וכתב: "מכיון שהם מתחברים בענין הלמוד, מצד זה יש כאן שווי", אך מדוע שויון שהוא רק מצד אחד יהיה חביב כשויון שהוא מהרבה צדדים. ונראה, שעל כגון זה אמרו בגמרא ב"מ צה. "סברא הוא, מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא". ועוד אמרו יבמות ז. "מה לי חומרא זוטא, ומה לי חומרא רבה". והגו"א בראשית פי"ב סוף אות כז כתב: "מה לי אסורא רבה ומה לי אסורא זוטא". והבדל כמותי אינו מכריע בזה. והוא הדין לדידן; מה לי קשר בהרבה צדדים של חברים, מה לי קשר בצד אחד רב ותלמיד, סוף סוף יש כאן קשר של חברות. והרי אף בחברים גופא יש מן הסתם דרגות רבות, ולא נחלק בין הדרגות הללו. א"כ הוא הדין שלא נחלק בין צירוף חלקי לצירוף שלם מפי בני הבה"ח חנוך דוב שליט"א. אמנם להלן לאחר ציון 1063 כתב: "יש לשקול מפני הכבוד כאילו היה לגמרי כך", ולא אמר שזהו משום "מה לי רבה מה לי זוטא", וראה שם הערה 1064 בביאור הדבר.

22 1053 בזה מיישב את שאלתו הראשונה למעלה, שכתב: "ויש לשאול, מה טעם דברים אלו שיהיה כבוד תלמידו חביב עליו ככבוד חבירו". ועל כך ביאר שני טעמים; א הרב מקבל תועלת מהתלמיד, וקבלת תועלת היא ענינה של חברות. ב בין לרב ותלמיד יש חבור וצירוף בענין הלימוד, וכל חבור בעולם יוצר שויון מסוים. והנפקא מינה בין שני הטעמים תהיה בציור שהרב אינו מקבל שום תועלת מתלמידו, האם עדיין יאמר בזה "יהיה כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חברך"; לפי טעמו הראשון, לא. אך לפי טעמו השני, כן.

23 1054 כמבואר בקרא קהלת ד, ט-יב "טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם כי אם יפלו האחד יקים את חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו וגו'", ופירש רש"י שם "טובים השנים - לכל דבר מן האחד, לפיכך יקנה לו אדם חבר, וישא אשה, אשר יש להם יותר ריוח בעמלם, הרבה מלאכה נעשית בשנים שאין היחיד מתחיל בה לבדו". ובסמוך יביא מקרא זה ראה הערה 1058. וההבדל בין שני חברים המקבלים זה מזה לבין רב המקבל תועלת מתלמידו הוא שאין הרב מקבל השלמתו מתלמידו, אלא תועלת. אך חברים מקבלים זה מזה את השלמתם. באופן, שרב ללא תלמיד אינו נחשב לחצי דבר, אך אדם ללא חברו נחשב פלג גופא. ורבי טרפון קרא על רבי עקיבא חברו קידושין סו: "עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים". ולמעלה פ"א מ"ו רעח: כתב: "החבר לפעמים עושה צרכו, כמו דרך החברים לעשות זה לזה, וכל אחד הוא קנינו של חבירו, ולפיכך אמר שם 'קנה לך חבר'". ובארחות צדיקים השער החמישי שער האהבה כתב: "קנה לך חבר המוכיח אותך בעשותך שלא כהוגן, והמלמדך לעשות הטוב, והעוזר אותך בנפשו ובממונו, וזהו חברך הנאמן. אבל חבר המחניף והמיישר לך טעותך ושגגתך, והמנחם אותך על מעשיך הרעים, הסתלק מעליו" הובא למעלה פ"ב הערה 1176. אמנם כאן מדבר בחבר ללימוד תורה, וכמבואר בהערה הבאה.

24 1055 דע, שלמעלה פ"ב מ"י תשלג: העמיד שמשנתינו איירי בחברים בתורה, וכלשונו שם: "מה שאמר לקמן 'יהי כבוד... חבירך כמורא רב', לקמן מדבר מחבירים שהם חבירים בתורה, וכאן פ"ב מ"י, שאמרו שם "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" מדבר מכל חבירים שהם חבירים ביחד, אף אם אינם חבירים בתורה ללמוד תורה ביחד". ולהלן פ"ו מ"ז אמרו שהקנין העשירי של תורה הוא "בדבוק חבירים", וכתב שם: "כי האדם כאשר הוא יחידי, אינו מקבל התורה. ובפרק קמא דתענית ז. א"ר יוסי בר חנינא, מאי דכתיב ירמיה נ, לו 'חרב על הבדים ונואלו', חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין... דבר זה בארנו למעלה פ"ג מ"ב אצל 'שנים שיושבים ועוסקים בתורה', כי עיקר התורה על ידי שנים דוקא. כי האדם במה שהוא עצמו בעל חומר, ראוי שיוציא השכל אל אחר, ואז הוא שכל נבדל, שאינו עומד בגוף האדם. אבל כאשר הוא עוסק בד בבד, ואינו מוציא השכל אל אחר להיות שכל נבדל מן הגוף, אינו מתחכם כלל... אבל כאשר הוא עוסק בתורה ורוצה להתחכם בתורה, שהיא שכל הנבדל לגמרי, כמו שבארנו למעלה אצל 'שנים שיושבין ועוסקין בתורה', בודאי השכל הנבדל הוא בשנים דווקא".

25 1056 לשונו בגו"א שמות פי"ז אות ב: "'כבוד חבירך ככבוד רבך', מפני כי החבר לפי שהוא מתחבר לו הרי 'טובים השנים מן האחד' קהלת ד, ט, ובזה מוסיף לו חכמה, והרי מצד מה כמו רבו". ובב"מ לג. אמרו "תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה", ופירש רש"י שם "עומדין זה מפני זה - כדין תלמיד לרב, לפי שהיו יושבין תמיד בבית המדרש יחד ומקשין ומפרקין, וכולם למדים זה מזה". ואודות שהרב משלים את התלמיד, כן יבאר בסמוך שהרב הוא עלה וסבה לתלמיד ראה הערה 1060.

26 1057 תלה את מורא מהרב בהשלמה שמקבל מהרב. וביאורו, כי כל מורא היא תוצאה של תלות, וכמו שכתב בנצח ישראל פ"ב כא., וז"ל: "על זה אמר ישעיה א, ג 'ידע שור קונהו'... שראוי היה שיהיו נמצאים בישראל, כי יש בעל חי כמו השור, מכיר מי שהוא תחתיו ותחת רשותו, אשר יכול בעל השור לעשות עמו כרצונו, והוא ירא מפניו", ושם הערה 15. הרי שהרגשת התלות יוצרת התבטלות אצל התלוי. ועוד, יחס של תלות הוא יחס של העלול אל העלה ושל המסובב אל סבתו, וכפי שיבואר בסמוך, וזהו היחס של יראה, וכמו שביאר בנתיב יראת השם פ"א ב, כב., וז"ל: "כי אין היראה רק שעושה עצמו לעלול, והוא אצלו כאילו אינו, כך הירא ה' עושה עצמו כאין אצל עילתו... שהוא עושה עצמו כאילו אינו נמצא, וזהו אמיתת היראה... שיחשוב עצמו ללא כלום" הובא למעלה פ"א הערה 792. ולמעלה פ"ג מ"ט לאחר ציון 936 כתב: "כי כאשר האדם ירא שמים, הנה האדם עלול אל השם יתברך לגמרי", ושם הערה 937. ואם תאמר, הרי השלמה יוצרת יחס של אהבה, וכפי שכתב בנתיב אהבת השם פ"א ב, לח:, וז"ל: "כי אף שצוה השם יתברך מורא אב ואם ויקרא יט, ג, וכן צוה על מורא רבו דברים י, כ, ולא מצינו שצוה על אהבת אביו ועל אהבת אמו ועל אהבת רבו. דבר זה, מפני שאין אלו שוים, ומכיון שאינם שוים ודומים, לא יפול ביניהם אהבה כלל, רק יראה בלבד. ואם כן יקשה לך כי אצל השם יתברך תמצא שניהם, האהבה דברים ו, ה והיראה שם פסוק יג, ולמה זה, ואיך שייך אהבה אל השם יתברך, שאין ביניהם שוים דמיון כלל. אמנם לפי מה שאמרנו לא יקשה, כי אף שהוא יתברך בשמים ואתה על הארץ, ואי אפשר לומר בפה הרחוק שבין השם יתברך ובין האדם. אבל פירוש הדבר כמו שאמרנו, כי השם יתברך הוא קיום האדם, ואי אפשר זולתו, ולפיכך שייך אהבה אליו. כי כל דבר הוא אוהב דבר אשר הוא השלמתו, והוא יתברך השלמת האדם". הרי ששם ביאר שההשלמה היא סבה לאהבה, ואילו כאן מבאר שהיא סבה ליראה. זאת ועוד, ששם בנתיב אהבת השם ביאר שיש מצוה של אהבת השם משום שהקב"ה משלים את האדם, וביאר שם שאין מצוה של אהבת רבו. אך הואיל והרב משלים את התלמיד, וכמבואר כאן, מדוע של תהיה מצוה של אהבת רב כפי שיש מצוה של אהבת ה'. וצ"ע.

27 1058 לשונו בח"א לב"ב עד: ג, קו.: "מה שאמר שם כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראו, באור זה כי מפני שהתחתונים אינם במעלה ובחשיבות העליונים, רצה הקב"ה לזכות את חשיבות האדם וכל התחתונים מה שחסר להם, מצד אשר 'טובים השנים מן האחד', כי מה שחסר בזה גלה בזה, כי יש בזכר מה שאין בנקבה, ויש בנקבה מה שאין בזכר, ולפיכך אמר הכתוב בראשית ב, יח 'אעשה לו עזר כנגדו'. ודבר זה נמשך בכל התחתונים, מצד כי טוב שנים מן אחד, ונמצא כי לפי זה כי החבור הזכר עם הנקבה יש בו שלימות יותר בכלל שלהם... כי האחד אינו שלם, וכאשר הם שנים אז הבריאה שלימה בלי חסרון" הובא למעלה הערות 231, 767.

28 1059 לשונו למעלה פ"א מ"ב קעז:: "ובודאי יש לאדם יחס אל בוראו במה שבראו השם יתברך, והאדם נברא ממנו". ולמעלה פ"א מי"ח תטו: כתב: "השם יתברך, הוא הסבה ועלה לעולם". ולמעלה פ"ג מ"א לאחר ציון 194 כתב: "כי מצד שיש לאדם עלה, הוא השם יתברך שבראו, הנה האדם הוא עלול", ושם הערה 195.

29 1060 מדויק מלשונו שאין הרב סבה לחכמת התלמיד, אלא הרב הוא סבה לתלמיד שקבל ממנו חכמתו, אך אין הרב סבה מוגבלת רק לחכמת התלמיד, אלא לכל מציאותו של התלמיד. והביאור הוא, כי האדם ללא חכמה נחשב כבהמה, וכפי שכתב בנתיב התורה פי"ד א, נח., וז"ל: "אי אפשר שיהיה העולם בלא דעת, כי מה היה האדם נחשב אם לא היה הדעת, רק היה נמשל כבהמות נדמה אם לא היה הדעת... וכאילו אינו אדם". וכן כתב בהקדמה לבאר הגולה ט: "כי האדם במה שהוא אדם אי אפשר שלא יהיה לו שכל, דאם כן כבהמות נדמה". ובתפארת ישראל פ"נ תשפז: כתב: "עצם מדרגת האדם שיהיה מקבל המושכל, ואם לא היה מקבל המושכל יהיה מציאות האדם לבטלה" הובא למעלה פ"ג הערה 1002. ולמעלה פ"א מ"א קכ: כתב: "כל רב הוא סבה שמקבל התלמיד התורה", ושם הערה 91. ולמעלה פ"א מט"ז שפט: כתב: "אם אין לו רב אין לו תורה ברורה, רק התורה ספק, ודבר זה אין ראוי להיות, רק תהיה תורתו ברורה". ולמעלה פ"ג מי"ג לאחר ציון 1279 כתב: "אין הקבלה מן הרב סייג לתורה, כי הקבלה מן הרב הוא גוף התורה שבעל פה, שאין התורה שבעל פה זולת הקבלה מפי הרב", ושם הערה 1280. וראה להלן הערה 1348. ובנתיב יראת השם פ"ה א, לו. כתב: "ובפרק חלק סנהדרין קי. אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כאילו חולק על השכינה... כי יש לרב אל תלמידו דמיון לשכינה, כי הרב שהוא עלה לחכמתו, הרי הוא דומה אל העלה במה, ובשביל כך יש כאן שתוף במה לשכינה. ואף באביו ואמו אמרו כך קידושין לא. שהוקש כבודם לכבוד המקום. וכך הוא ברבו שהשלים אותו בתורה, כי אין האדם נחשב מציאות שלם רק בתורה. והרי הרב מביא אותו לעולם הבא, וכמו שאמרו ב"מ לג. לענין מציאה, מציאת אביו ומציאת רבו מציאת רבו קודמת, שזה הביא אותו לעולם הזה, וזה מביאו לחיי עולם הבא. ולכך אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה... וזה כי תמצא גם כן לענין הכבוד... כדאמרינן במסכת סוכה כז: חייב אדם להקביל את פני רבו ברגל... ובודאי דבר זה כי כמו שחייב להקביל פני שכינה ברגל שמות כג, יז, חייב ג"כ להקביל פני רבו, מפני כי רבו שהוא עלה לו, יש לו דמיון אל השם יתברך, שהוא עלת הכל. הנה המתנגד אל רבו כאילו הוא מתנגד אל השכינה, כיון שעל שניהם נקרא שם עלה, ויאמר כי הוא מתנגד אל עלתו". נמצא שביאר כאן ג' דרגות; הרב מקבל מהתלמיד תועלת, החבר מקבל מחברו השלמה, והתלמיד מקבל מהרב את קיומו, באופן שהרב הוא עלה לתלמיד וסבתו.

30 1061 כמו שמצינו גם שויון בין מורא אב למורא הקב"ה, שאמרו חכמים קידושין ל: "נאמר ויקרא יט, ג 'איש אמו ואביו תיראו', ונאמר דברים ו, יג 'את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד', השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום". ובתפארת ישראל ר"פ מא תרלח: כתב: "פירוש דבר זה, בשביל כי הוא יתברך עלה לאדם, שהוא עלול. ונקרא גם כן על האבות שם עלה, ומשתתפים עם השם יתברך בתולדת האדם. שהוא יתברך, והאב, עלה לאדם אשר הוא עלול. לכך כל השותפים בו נקראים בשם 'עלה'. ולכך רב יוסף כאשר שמע כרעיה דאמיה שבאתה אליו, אמר 'איקום מקמי דשכינתא דאתיא' קידושין לא:... מפני כי השיתוף הזה שנקרא על האבות שם 'עלה' עם השם יתברך, שהוא עלה אל הכל. ובודאי אינם שוים לגמרי מכל וכל, רק כי בצד מה האם נקראת עלה, ולא שתהיה עלה לגמרי". וכפי ש"מצד מה הרב דומה למורא שמים" לשונו כאן, כך בדיוק "בצד מה האם נקראת עלה" לשונו שם בתפארת ישראל.

31 1062 בא לענות על שאלתו השלישית על המשנה למעלה לאחר ציון 1044, וז"ל: "ועוד, אם כבוד תלמידו ככבוד חבירו, וחבירו כמו רבו, ורבו כמורא שמים, אם כן יהיה כבוד תלמידו כמו מורא שמים".

32 1063 "הוא בחינה שכלית ואין זה טבעי" לשונו בהקדמה שניה לגבורות ה' טז. ופירושו, שלא מדובר כאן בשויון גמור ומוחשי בין חבר לרב וכיו"ב, אלא בדמיון מצד ההבנה והשכל, ולכך יש בזה דרגות ובחינות שונות. וראה להלן סוף הערה 1066.

33 1064 כמבואר למעלה הערה 1052. אמנם כאן מוסיף שהשויון בין הדברים הדומים זה לזה באופן חלקי הוא "מפני הכבוד". אך כאמור ראינו זאת גם ב"מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא" ב"מ צה., ו"מה לי אסורא רבה ומה לי אסורא זוטא" לשונו בגו"א בראשית פי"ב סוף אות כז, ושם לא שייך הענין של כבוד. אך נראה שאין זה קשיא, כי ברבה וזוטא איירי בהבדל כמותי ביניהם, אך כאן איירי בהבדל ערכין ביניהם; כי כאמור למעלה הערה 1060 יש כאן ג' דרגות שונות; תועלת, השלמה, וסבה ועלה של קיום. ונאמר במשנתינו שהתועלת תחשב להשלמה, וההשלמה תחשב לסבה ועלה. וזו עליה מדרגה לדרגה שאינה קיימת במעבר מזוטא לרבה, ולכך כאן תלה זאת "מפני הכבוד".

34 1065 פירוש - שנבוא לומר שהתלמיד הוא כחבר, והחבר הוא כרב, וממילא התלמיד יהיה כרב, כל זה אין לומר, וכמו שמבאר.

35 1066 דוגמה לדבר; אמרו חכמים סוטה יז. "תניא היה רבי מאיר אומר, מה נשתנה תכלת "שהזקיקו הכתוב לציצית" רש"י שם מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד". ומדוע לא אמרו ישירות "תכלת דומה לרקיע" בשלמא לא אמרו כן לגבי כסא הכבוד, שאין אנו יודעים כיצד נראה כסא הכבוד, אך למה לא אמרו ש"תכלת דומה לרקיע". וליישב זאת כתב רש"י שם: "איצטריכו כל הני, משום דלא אשכחן קראי אלא ברקיע שדומה לכסא הכבוד, הילכך תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע. דתכלת לא דמי לרקיע כל כך, אלא דומה לדומה, כמו תכלת דומה למראה הים, ואנן קחזינן דים דומה למראה הרקיע". וכן הריטב"א חולין פט. כתב: "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים וכו'. הא דאוריך כולי האי לומר שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, הוה ליה לומר שהתכלת דומה לרקיע. נראה הטעם לפי שאין תכלת דומה לרקיע ממש, אלא שעל ידי שהתכלת דומה לים קצת, והים דומה לרקיע קצת, נראה שהתכלת דומה לרקיע". אמנם לפי זה לא היה צריך להדגיש כאן שהדמיון הוא מ"בחינה שכלית", כי אף אם הדמיון הוא טבעי ומוחשי, מ"מ אין לומר שתכלת דומה לרקיע, אלא שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע.

36 1067 כן הוא במשניות שלפנינו; "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". וכן רש"י פירש כאן בפירושו השני, וכן הוא רש"י בחומש שמות יז, ט, שכתב: "בחר לנו - לי ולך למשה ויהושע, השוהו לו, מכאן אמרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".

37 1068 בכת"י כתב משפט זה כך: "כי כבוד שלו בודאי חביב עליו". ובב"מ לח. אמרו "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו", ופירש רש"י שם "קב שלו - חביבה עליו על ידי שעמל בהן". הרי שלשון "חביבות" שייכת לדבר של עצמו. ואמרו חכמים שבת קיט. "אמר מר בר רב אשי, פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא, מאי טעמא, דחביב עלי כגופאי, ואין אדם רואה חובה לעצמו". וראה בסמוך הערה 1072.

38 1069 כן כתב רש"י כאן בפירושו השני, וז"ל: "אבל בכבוד חבירך לא מצי למתני 'חביב', שהרי אין לו חלק בכבודו של חבירו, דמה טיבו של כבוד חבירו אצל כבוד שלו".

39 1070 פירוש - מתוך שאמרו למעלה פ"ב מ"י "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", מוכח שלא היה ידוע לנו כל כך מהי חביבות כבוד חבירו, עד שהוצרך הדבר להיות נלמד מכבוד עצמו. א"כ איך נעשה כבוד חבירו מלמד לחביבות של כבוד תלמידו. ומעין זה אמרו בגמרא כתובות ב. "תלי תניא בדלא תניא" בתמיה. והתויו"ט כאן כתב: "בדרך חיים הסכים לגרסת הספרים "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", דאין ידוע כבוד חבירו אם חביב עליו, ואיך יתלה בו הכבוד".

40 1071 ללא תיבת "חביב".

41 1072 שנקט בתיבת "חביב", "שכבודו חביב עליו" לשונו למעלה. ואודות שחביבות שייכת לדברים של עצמו, הנה אמרו חכמים סוטה מז. "שלש חנות הן; חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, וחן מקח על מקחו". ובח"א שם ב, פו. כתב: "פירוש, כי ראוי שיהיה הדבר שהוא מצטרף אליו נושא חן בעיניו. והצירוף הוא על ג' פנים; האחד, כאשר יצטרפו שני דברים יחד, כמו האשה לאיש, שהוא זיוג שלו. ומפני שהאשה היא זיוג של אדם, מצטרפת אליו, לכך חן אשה על בעלה. וההצטרפות השני 'חן מקום על יושביו', כי המקום הוא המקבל את האדם היושב, בו ויש כאן הצטרפות, ולכך יש 'חן המקום על יושביו'. וחן הג' 'חן מקח על מקחו', כי בעל המקח מקבל המקח, ודבר זה גם כן הוא הצטרפות. הרי לך ג' מיני הצטרפות; הראשון, הצטרפות שני דברים יחד, והוא הזיוג. השני, חן מה שמקבל אותו, כי המקום אשר מקבל את האדם חנו על האדם. והשלישי, חן מקח על מקחו, הוא הפך זה, שהאדם מקבל את המקח, והמקום מקבל את האדם. הרי לך ג' דברים חלוקים שהם מצטרפים, ובכל אחד יש חן, כי כל דבר שמצטרף אל דבר יש חן, ודבר זה ברור". ואם שייך לשון "חן" בדברים המצטרפים אל האדם, הוא הדין ששייך לשון "חביב" בדברים המצטרפים אל האדם.

42 1073 נראה כוונתו, שהתלמיד לא גרע מחבר, לכך הטעם ל"כבוד חבירך חביב עליך כשלך" כחו יפה גם אצל כבוד התלמיד. והטעם ל"כבוד חבירך חביב עליך כשלך" נתבאר למעלה פ"ב מ"י תשלב:, שכתב: "'יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך'. כבר אמרנו בתחלת המסכתא פ"א מ"ב קסט. כי האדם צריך לג' דברים עד שהוא שלם; האחד, שיהיה שלם עם השם יתברך... הב', שיהיה שלם עם זולתו מן הנבראים. והג', שיהיה שלם בעצמו... וזה שהתחיל רבי אליעזר לומר 'יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך', שכאשר יהיה האדם בעל מדה זאת, בודאי הוא שלם עם הבריות בכל דבר". ועצה זו כחה יפה גם ביחס לתלמידים. ובכת"י נכתבו כאן דברים לא ברורים, אך בתוך הדברים כתב: "ולפי הסברא כבוד תלמידו הוא יותר חביב עליו מצער חבירו". ואמרו חכמים סנהדרין קה: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו". אמנם בגו"א שמות פי"ז אות ב ביאר יותר, וז"ל: "כי התלמיד מצטרף אל הרב, שהוא תלמידו, כי אין רב בלא תלמיד, לכך יהיה כבוד תלמידך ככבודך" הובא למעלה פ"א הערה 81. וראה למעלה הערות 1047, 1050.

43 1074 כמו שאמרו חכמים קידושין לא: "תנו רבנן, איזהו מורא ואיזהו כיבוד. מורא; לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו. כיבוד; מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". הרי מורא לחוד, וכנוד לחוד. ועיין ברבינו יונה כאן שעמד על קושי זה.

44 1075 פירוש - אין דמיון בין כבוד למורא, אלא בין החביבות של כבוד לחביבות של מורא, דכשם שחס על מורא רבו, כך יחוס על כבוד חברו, ובזה אפשר שיהיה דמיון. ונקודה זו מבוארת להדיא בגו"א, שהנה נאמר בראשית ג, כב "ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע וגו'", ופירש רש"י שם "היה כאחד ממנו - הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידתו, לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה וחיה". ובגו"א שם אות לז כתב: "הקשה הרא"ם, דאם 'טוב ורע' האמור כאן... פירשו יודעים טוב ורע, הוא השכל והמדע, מכל מקום לא שייך, דהרי אין השם יתברך יחיד בעליונים, דגם המלאכים יש להם מדע ושכל. ואין לומר כמו שאני יחיד באלקותי למעלה, כך הוא יחיד בשכל בתחתונים, דמה דמיון יש בין זה לזה, כך הם דברי הרא"ם... אין זה קשיא, דשפיר יש לפרש כמו שאני יחיד באלקותי בעליונים, במה שאני בורא הכל, כן הוא יחיד בתחתונים בחכמה ושכל. ומה שהקשה הרא"ם דאין זה דמיון, למה אין זה דמיון, דסוף סוף משתוה לו ביחידות. וכן אמרו גבי אברהם פסחים קיח. בשעה שהשליכו לכבשן, אמר גבריאל לפני הקב"ה ארד ואציל את הצדיק מתוך הכבשן האש. אמר הקב"ה, אני יחיד בעולמי, ואברהם יחיד בעולם, 'נאה ליחיד להציל את היחיד'. אין זה שווי בענין האדנות והאלקות, רק כי הקב"ה יחיד בעולמו באלקותו, ואברהם יחיד בעולמו שהוא ראש לגרים חגיגה ג., והוא יחיד שנכנס תחת כנפי השכינה ב"ר מב, ג".

45 1076 דבר זה צ"ע, שהרי כך הוא לשון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ה ה"א: "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו. שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא... אין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ולא מורא ממורא הרב". ובספר המצות שלו, מצות עשה רט, כתב: "היא שצונו לכבד החכמים ולקום מפניהם, ולגדל אותם. והוא אמרו יתברך ויקרא יט, לב 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'... ודע שעם היות מצוה זו מחוייבת לאנשים כלם בכלל, כלומר לכבד החכמים... דע שיש בכבוד דברים מיוחדים ונוספים על התלמיד, וזה כי כבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חייב לכל חכם, ויתחייב לו עם הכבוד המורא". וכיצד כתב כאן "שלא מצאנו שהוזהר על רבו לכבדו ביותר". ועל כרחך לומר, שדעת המהר"ל היא כדעת הראשונים שכבוד הרב נכלל במורא הרב, ואינו חולק מקום לעצמו. ועיין ברבינו יונה כאן שכך מבאר, וראה בתנחומא בהעלותך סימן כ שאמרו שם "ולנהוג בו מורא וכבוד, שנאמר דברים ו, יג 'את ה' אלקיך תירא'". הרי שהכל נלמד ממורא. וכן מוכח מתוספות ב"ק מא:, שבגמרא שם אמרו "'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים". וכתבו שם התוספות ד"ה לרבות בזה"ל: "ואם תאמר, 'מפני שיבה תקום' למה לי, תיפוק ליה מהכא". ובחידושי הגרי"ז בכורות ו: כתב על כך: "דברי התוס' צ"ע, דהלא איכא כבוד ואיכא מורא, וכדמפורש בגמרא וברמב"ם הלכות ממרים פ"ו ה"ג אי זהו מורא ואי זהו כבוד, עיין שם., וא"כ שפיר בעינן תרי קראי, חד למורא, וחד לכיבוד, ומאי מקשין התוס'. והנראה בזה דהנה הרמב"ם בכיבוד אב ואם כתב שתי מצות, לכבדם ולירא מפניהם, ואף מנאן כן בסה"מ מצוות ר"י רי"א. ובהלכות ממרים שם כתב 'אי זהו מורא ואי זהו כבוד וכו", היינו משום דדעתו דהם שתי מצוות. והנה בריש הלכות ת"ת במנין המצות שבתחילת הלכות ת"ת כתב: 'מצוה לכבד מלמדיה ויודעיה'. ואח"כ פירש שם בפ"ה הל"א כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ואמו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו, עיין שם. הרי כלל הן כבוד והן מורא במצוה אחת של 'לכבד לומדיה', דאף דהויין שני דברים כבוד ומורא, מכל מקום נכללין הן במצות כבוד, שמצוה זו מחייב בשני הדברים יחד אצל רבו. ומשום הכי נראה דהרמב"ם נקט לחילוק של 'איזהו כבוד ואיזהו מורא' בהלכות ממרים, ולא כתב כאן בהלכות ת"ת שהן קודמות, משום דאצל רבו אין ביניהם חילוק מצוה, ונכללין תרוויהו במצות כיבוד רבו... ולא שתהיה מצוה בפני עצמה כמו אצל כיבוד אב ואם. ועל כרחך מבואר כנ"ל. ולפי"ז נהי דהרמב"ם לומד זה המצוה מקרא ד'והדרת פני זקן', התוס' כתבו דידעינן מ'את ה' א' תירא', ובזה כבר נכלל הן כבוד והן מורא. מאחר שאצל רבו הן מצוה אחת המחייבת הב' דברים, וא"כ הקשו ל"ל הקרא ד'מפני שיבה תקום'". וכאמור דעת המהר"ל בזה כתוספות, שהכל נלמד ממורא רב, אך אין יחוד מסוים לכבוד רב.

46 1077 כמו שאמרו בגמרא פסחים כב: "'את ה' אלקיך תירא' דברים י, כ, לרבות תלמידי חכמים", ופירש רש"י שם "שיהא מורא רבך כמורא שמים", הרי הדרשה נדרשת למורא רבו. ועיין בברכי יוסף חו"מ סימן טו אות א ד"ה אי בדעתו שהכתוב מלמד דוקא על מורא רבו, ולא של שאר חכמים. וכן תוספות ב"ק מא: ד"ה לרבות כתבו שפסוק זה עוסק ברבו מובהק, שעל כך נאמר "מורא רבך כמורא שמים". וכן הוא ברשב"ם פסחים קח. ד"ה כמורא. אמנם יש ראשונים הלומדים שפסוק זה נאמר בכל ת"ח, ולאו דוקא ברבו בה"ג מנין המצות עשה קנד, שערי תשובה שער השלישי אות קנה, שו"ת הרשב"א ח"א סימן תס, ועוד. וכן מרש"י במשנתינו משמע שזה נאמר בכל ת"ח, ולאו דוקא ברבו, שכתב: "ומורא רבך וכו' דהא דרשינן 'את ה' אלקיך תירא', לרבות ת"ח, וכל שכן לרבו". ודעת המהר"ל היא כדעה הראשונה.

47 1078 שהוא משום סדר הזמנים, וכמו שביאר למעלה הרבה פעמים ראה למעלה הערה 166. ולמעלה סוף משנה יב לפני ציון 1033 כתב: "ואחריהם נזכרים רבי יוסי, ורבי מאיר, ורבי יוחנן הסנדלר, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי יהודה, ורבי שמעון, כולם היו בדור אחד", ושם הערה 1033.

48 1079 ולא להסתפק בסמיכות של הזמן. וכן כתב למעלה הרבה פעמים, וראה למעלה הערה 941.

49 1080 כמבואר למעלה פ"א מ"ו רעז:, בביאור המשנה שם "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות", שכתב: "כי הרב והחבר חוץ לביתו, אך הם קרובים לו ביותר. ואחר כך שאר האדם, כי האדם נמצא עם רבו, ואחר כך עם חבירו, ואחר כך עם שאר האדם". ולפי זה במשנתינו לא הוזכרו שאר בני אדם.

50 1081 שהסמיכות נקבעה לפי סדר הדורות.